<h1>ספר החינוך מצוה תס"ג</h1>
<h2>דף מ.</h2>
לחקור עדות חקירה גדולה ולדרוש אותה היטב בכל כחינו כדי לדעת שורש הדבר ואמתתו על הכיוון הגמור, ומיסוד ענין זה אמרו זכרונם לברכה [אבות פ"א מ"א] הוו מתונים בדין, והכל למען נתיישב על הדבר ונדע בו כל האמת ולא נהיה נמהרין בדין פן נמית הזכאי או נפסיד ממונו בהעלמת האמת, ועל זה נאמר [דברים י"ג] ודרשת וחקרת ושאלת היטב והנה אמת נכון הדבר. כל אשר עיניו בראשו יביט ויראה כי ריבוי האזהרות וכפל הענין במלות שונות שתכפלו התורה בדבר זה הוא להזהירנו יפה בענין, כי דבר גדול הוא ועמוד חזק שדם נפש הבריות מונח עליו, ואין להאריך בשורש המצוה כי נגלה הוא. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [סנהדרין מ' ע"א] שבשבע חקירות בודקין כל עד, ואלו הן, באי זו שמטה משבע שמטות שביובל אירע המעשה שהוא מעיד עליו, ובאי זו שנה משבע שנים שבשמטה, ובאי זה חדש מן השנה, ובכמה ימים בחדש, ובאי זה יום מששת יום השבוע, ובכמה שעות ביום, ובאי זה מקום, ואפילו אמר היום הרגו או אמש שואלין אותו כל זה. ומלבד שבע החקירות אלו ששוות בכל עדות יש בכלל מצוות החקירה לשאול אותו אם העיד עליו שעבד עבודה זרה אי זו עבודה זרה עבד ובאי זו עבודה, ואם העיד שחלל שבת אומרים לו באיזו מלאכה חללו והאיך עשה המלאכה, ואם העיד שאכל ביום הכפורים אומרים לו איזה מאכל אכל וכמה אכל, וכן כל כיוצא בזה. ומלבד כל זה שזכרנו שהן נקראות חקירות ודרישות שהן עיקר העדות ועמהן יתחייב או יפטר הנדון ובהן יוזמו העדים, עוד מרבין הבית דין לבדוק העדים בענינים אחרים שאינם עיקר גדול בעדות, ועל שאינן עיקר יקראו אותם זכרונם לברכה [שם] בדיקות, ועליהן אמרו כל המרבה בבדיקות משובח, ומהו זה שנקרא בדיקות, כגון מה היה לבוש הנהרג או ההורג, וכמו כן שואלין אותו עפר הארץ שנהרג עליה היה לבן או אדום וכיוצא בענינים אלה. ואמרו זכרונם לברכה [שם] שבחקירות אם כיוון העד האחד עדותו והשני אומר איני יודע עדותן בטלה, אבל בבדיקות אפילו שניהם אומרים אין אנו יודעין עדותן קיימת, וכל שכן אם אמר האחד לבד אינו יודע. ובמה דברים אמורים בשלא הכחישו זה את זה, אבל הכחישו זה את זה אפילו בבדיקות עדותן בטלה, ואחד דיני נפשות או דיני ממונות בכלל מצוה זו, שנאמר [ויקרא כ"ד] משפט אחד יהיה לכם, אבל אמרו חכמים כדי שלא לנעול דלת בפני לווין שלא נצריך בעידי ממון דרישה וחקירה. כיצד, אמרו העדים בפנינו הלוה זה את זה מנה בשנה פלונית אף על פי שלא כוונו את החדש ואת המקום שהלוה בו ולא את המנה מאי זה מטבע, אבל עדות שניהם שוה בשווי המנה עדותן קיימת בכך. ובמה דברים אמורים בהודאות והלואות ומתנות ומכירות וכיוצא בהן, אבל בדיני קנסות צריכין דרישה וחקירה, ואין צריך לומר במלקות ובגלות, וכמו כן אמרו זכרונם לברכה [סנהדרין ל"ב ע"ב] שאם ראה הדיין אפילו בדיני הודאות והלואות שהדין מרומה שצריך לעשות בהן דרישה וחקירה. ואם הכחישו זה את זה בחקירות ודרישות עדותן בטלה, אבל אם הכחישו זה את זה בבדיקות עדותן קיימת. כיצד, אם אמר האחד בניסן לוה והאחר אמר לא כי אלא באייר או שאמר האחד בירושלם והאחר אמר לא כי אלא בלוד, וכן שאמר האחד חבית יין לוה והאחר אמר לא כי אלא חבית של שמן, זהו חקירה ודרישה ועדותן בטלה, אבל אם אמר האחד מנה שחור לוה, והשני אמר מנה לבן וערך שניהם שוה, או שהאחד אומר בדיוטה העליונה היו כשהלוהו והשני אומר בדיוטא התחתונה זהו בדיקות ועדותן קיימת. ויתר פרטיה במסכת סנהדרין [פרק ד'—ה']. ונוהגת מצוה זו לענין ממון בכל מקום ובכל זמן בזכרים כי להם לעשות משפט ולא לנשים, ולענין נפשות ומלקיות וקנסין נוהגת בארץ בזמן שהסנהדרין יושבין במקומם כמו שכתבתי בסדר משפטים [מצוה מ"ז, מ"ט]. ועובר על זה ולא חקר העדים כראוי בטל עשה זה ועונשו גדול מאד מפני שהוא סבה לחייב נפשות ולהפסיד ממון שלא כדין, והוא רשע ומחטיא את הרבים להאכילם ממון של אחרים. ומי שדן דין אמת לאמתו אמרו זכרונם לברכה [שבת י' ע"א] שזכותו גדולה, ודימו אותו על דרך משל כאלו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, כלומר שיש בענין קיום העולם ויישובו.
